By +972 Blog
Ruth Reznik was only 14 when she joined a Zionist militia and took up arms against the British in Palestine. Now, she says, is the time to understand why Gazans are taking up arms against Israel.
By Ruth Reznik (translated by Sinewave)
I was drafted to the Irgun, a pre-state, right-wing Zionist militia, in the summer break after eighth grade, after I voiced my intention to enlist with either the Irgun or with the Lehi. As it happened, the representatives of the Irgun were the first to meet me. I wasn’t even 14 at the time, but the strong desire to join the underground resistance grew ever since the hanging of Eliahu Hakim and Eliahu Beit-Zuri, two Lehi men who were executed by the British in Cairo for the murder of the Baron Moyne (responsible for the 1941 Struma disaster, which claimed the lives of over 900 Jewish refugees in 1941). Hakim and Beit-Zuri were sent to the gallows on March 22, 1945.
At the time, my resolve to join the resistance against the British grew as more and more members of the resistance were handed death sentences, and as the gates to the country were closing in the face of Jewish refugees from Europe. I decided it was time to become part of the fight against the British occupier.
Irgun fighters training in 1947. (photo: Archive of Jabotinsky Institute in Israel/CC BY 2.5)
Even though I was only a teenager, the danger did not deter me. I sat through nights full of resistance theory; entire evenings were spent getting familiar with how to use light firearms such as Stens and Brens. We also learned how to identify gun calibers in the dark as well as different kinds of grenades and explosives. During vacations, we underwent live fire training and ground exercises. The lessons took place in a kindergarten located in Tel Aviv’s Florentine neighborhood, and in 1947 Arab gunmen were already sniping at nearby Hertzl street from Jaffa’s Hassan Bek Mosque. I took part in the funerals of fallen Irgun members who died in the conquering of the Menashiya neighbourhood in Jaffa. And in May 1948, the State of Israel declared its independence and the Irgun was disbanded. At age 15-and-a-half I was already a retired resistance fighter.
To this day, I understand the need of an occupied people to resist their occupier, and establish underground resistance forces until they gain their sovereignty. The same happened with oppressed peoples in America, Ireland, Northern Ireland, Kenya, South Africa and many other countries.
I raise this issue now in order to try and show that the occupation of Gaza will bring many deaths among our soldiers. 30, 300, 3,000, 300,000? And what about the tens of thousands who will come home wounded and shell-shocked? We cannot erase the hatred toward the occupiers. I still remember how Shoshana Damari’s simple song Anemones made the Queen’s soldiers go crazy.
Suppose we manage to re-occupy Gaza again, only to evacuate it years later. Will we not create the next generation of terrorists with our own hands? My suggestion is that the Israeli government remember Egyptian President Anwar Sadat. One year before he arrived at the Israeli Knesset, he gave a famous television interview in which he was asked about the possibility of peace with Israel. He answered: “A thousand years will pass before we make peace with Israel… rivers of blood pass between us… but a wise and daring man makes brave decisions and is not dragged down by hot heads.”
I remind you that two of the leaders of anti-British resistance movements, Menachem Begin and Yitzhak Shamir, became Israeli prime ministers. Nelson Mandela, who was a prisoner of the apartheid South African government, was the man who, in his wisdom, prevented terrible bloodshed in his country.
Ruth Reznik is chair of No2Violence NGO and winner of the Israel Prize for special contribution to society and the nation. The post was first published on theNo2Violence website. You can also read it in Hebrew on Local Call.
http://972mag.com/a-letter-to-the-israeli-government-from-a-retired-terrorist/95720/
------------------------------------------------------------------
למרות שהייתי ילדה-נערה, הסכנות לא הרתיעו אותי. עברתי לילות של תיאוריה של המחתרת, ערבים שלמ ים שבהם למדנו והכרנו כלי נשק קלים, לימים סטן ורובה, ברן ומקלט 2 אינץ'. כולנו ידענו לזהות קליברים של אקדחים שונים בחושך, הכרנו רימונים מסוגים שונים. לימדו אותנו על סוגי חומרי חבלה שונים. השיעורים התקיימו בגן ילדים בשכונת פלורנטין ובשנת 1947 כבר צלפו ברחובות הרצל וסביבתו ממסגד חסן בק. עברנו אימונים אמיתיים בנשק ובתרגילי קרקע במחנות בחופשות שלנו. השתתפתי בהלוויותיהם של חללי האצ"ל שנפלו בכיבוש מנשיה שביפו. ובמאי 1948 קמה המדינה והאצ"ל
התפרק (פרט לירושלים שהיתה עדיין במצור). בגיל 15 1/2 הייתי חברת מחתרת בדימוס.
מאז ועד היום אני מבינה את הצורך של עם נכבש להתנגד לכובש ולהקים מחתרות עד לעצמאותו. כך היה עם תושבי אמריקה, אירלנד, אירלנד הצפונית, קניה, ודרום אפריקה ומדינות רבות נוספות.
דווקא בימים אלה אני מעלה נושא זה כדי לנסות ולהסביר כי כיבוש עזה יביא לקטל רב של חיילינו שלושים,שלוש מאות, שלושת אלפים, שלושים אלף? ומה עם רבבות הפצועים ופגועי הלם הקרב שלנו? את השנאה לכובשים לא ניתן יהיה למחות. אני עוד זוכרת איך שירה התמים של שושנה דמארי, כלניות, הקפיץ את צנחני הוד מלכותה וגרם להם לאבד שליטה… אז נניח שנצליח לכבוש את עזה בשנית ולפנותה לאחר שנים. האם לא יצרנו במו ידינו את הדור הבא של הטרוריסטים העתידיים שכיום הם ילדים בני 5 או 7? הצעתי היא להנהגת המדינה לזכור את אנואר סאדאת. שנה לפני שהגיע לכנסת ישראל, בראיון מאוד מפורסם בטלביזיה שנשאל בדבר אפשרויות השלום עם ישראל ענה: אלף שנים יעברו עד שנעשה שלום עם ישראל… נחלי דם יש בינינו… אבל אדם חכם ונועז מקבל החלטות אמיצות ולא נגרר ע"י חמומי מוח.
להזכירכם כי שניים מ מנהיגי תנועות המחתרת נגד הבריטים היו ראשי ממשלה בישראל: מנחם בגין ויצחק שמיר. ונלסון מנדלה, שהיה אסיר המשטרה הדרום אפריקאית הלבנה, היה האיש שבחוכמתו ותבונתו, מנע מרחץ דמים נורא בארצו.רות רזניק, יו״ר לא לאלימות
כלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
------------------------------------------------------------------
מכתב מטרוריסטית בדימוס להנהגת המדינה
בחופש הגדול של כתה ח', גוייסתי לארגון הצבאי הלאומי. במקרה השמעתי את כוונתי להתגייס לארגון זה או ללח"י. נציגי האצ"ל פגשו אותי לראשונה. עוד לא הייתי בת 14, אולם הרצון העז להצטרף למחתרת קינן בקרבי מאז תלייתם של שני אנשי הלח"י בקהיר. היו אלה אליהו חכים ואליהו בית צורי שנתלו בידי הבריטים על רצח הלורד מוין, ששלח את אניית סטרומה מפלסטינה-א"י והיא נשלחה למצולות ע"י טורפדו רוסי. הם הועלו לגרדום ב-22.למרס 1945. אז, באותה עת, בשלה בלבי ההחלטה להצטרף למחתרת הלוחמת נגד הבריטים. הייתי ילדה, בת פחות מ-12 אבל הזעם נגד הבריטים הלך וגבר וככל שרבו עונשי המוות שהטילו על חברי המחתרות, סגירת שערי הארץ לעולים פליטי השואה, והחלטתי התגבשה להיות חלק מהמאבק נגד הכובש הבריטי.
למרות שהייתי ילדה-נערה, הסכנות לא הרתיעו אותי. עברתי לילות של תיאוריה של המחתרת, ערבים שלמ ים שבהם למדנו והכרנו כלי נשק קלים, לימים סטן ורובה, ברן ומקלט 2 אינץ'. כולנו ידענו לזהות קליברים של אקדחים שונים בחושך, הכרנו רימונים מסוגים שונים. לימדו אותנו על סוגי חומרי חבלה שונים. השיעורים התקיימו בגן ילדים בשכונת פלורנטין ובשנת 1947 כבר צלפו ברחובות הרצל וסביבתו ממסגד חסן בק. עברנו אימונים אמיתיים בנשק ובתרגילי קרקע במחנות בחופשות שלנו. השתתפתי בהלוויותיהם של חללי האצ"ל שנפלו בכיבוש מנשיה שביפו. ובמאי 1948 קמה המדינה והאצ"ל
התפרק (פרט לירושלים שהיתה עדיין במצור). בגיל 15 1/2 הייתי חברת מחתרת בדימוס.
מאז ועד היום אני מבינה את הצורך של עם נכבש להתנגד לכובש ולהקים מחתרות עד לעצמאותו. כך היה עם תושבי אמריקה, אירלנד, אירלנד הצפונית, קניה, ודרום אפריקה ומדינות רבות נוספות.
דווקא בימים אלה אני מעלה נושא זה כדי לנסות ולהסביר כי כיבוש עזה יביא לקטל רב של חיילינו שלושים,שלוש מאות, שלושת אלפים, שלושים אלף? ומה עם רבבות הפצועים ופגועי הלם הקרב שלנו? את השנאה לכובשים לא ניתן יהיה למחות. אני עוד זוכרת איך שירה התמים של שושנה דמארי, כלניות, הקפיץ את צנחני הוד מלכותה וגרם להם לאבד שליטה… אז נניח שנצליח לכבוש את עזה בשנית ולפנותה לאחר שנים. האם לא יצרנו במו ידינו את הדור הבא של הטרוריסטים העתידיים שכיום הם ילדים בני 5 או 7? הצעתי היא להנהגת המדינה לזכור את אנואר סאדאת. שנה לפני שהגיע לכנסת ישראל, בראיון מאוד מפורסם בטלביזיה שנשאל בדבר אפשרויות השלום עם ישראל ענה: אלף שנים יעברו עד שנעשה שלום עם ישראל… נחלי דם יש בינינו… אבל אדם חכם ונועז מקבל החלטות אמיצות ולא נגרר ע"י חמומי מוח.
להזכירכם כי שניים מ מנהיגי תנועות המחתרת נגד הבריטים היו ראשי ממשלה בישראל: מנחם בגין ויצחק שמיר. ונלסון מנדלה, שהיה אסיר המשטרה הדרום אפריקאית הלבנה, היה האיש שבחוכמתו ותבונתו, מנע מרחץ דמים נורא בארצו.רות רזניק, יו״ר לא לאלימות
כלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
Geen opmerkingen:
Een reactie posten
Opmerking: Alleen leden van deze blog kunnen een reactie posten.